דיסני ולישון

את יום ראשון, האחרון שלנו בפריז לעונה זו, הקדשנו ליורודיסני. כרטיסים קנינו כבר לפני שבוע ב fnac רשת חנויות המוסיקה-מחשבים-כלדבר של פריז. מסתבר שאם קונים כרטיס חמישה ימים מראש מקבלים אותו ב 40 יורו במקום ב 57. משמעותי ביותר.
התחלנו את היום בנחת, והחלטנו שאין סיבה למהר. גם ככה דיסני מפוצץ אנשים בבוקר ונרגע רק אחר הצהרים המאוחרים. מכיון שלפני שלוש שנים היינו בדיסני, אז החלטנו להיות הפעם בעיר הסרטים או "אולפני דיסני" או איך שלא קוראים לפארק הקטן יותר, המוקדש לקולנוע. הגענו בצהרים וכרגיל בדיסני, השואו הוא מוקפד, מצוחצח ואפקטיבי.
מיד עלינו ("מיד" זה רק אחרי שחיכינו יותר מדי זמן בתור) למגדל הוליווד. מדובר בבניין עצום מימדים ושם, אחרי סדרה של בלבולי מוח והפחדות בשקל מגיעים סופסוף ל"מעלית השירות" המדוברת. מדובר במעלית בה יושבים על כסאות ברזל, האור כבה לחלוטין, ואז מתחילה סדרה של נפילות מטורפות, בהם הישבן, סליחה, פשוט לא נוגע במושב מרוב מהירות הנפילה. זהו מתקן בעל אפקט פחד גבוה במיוחד ובהחלט דרך מעניינת לפתוח את היום.
עשינו עוד את "ארמגדון" שזה מתקן מטופש למדי, עם סרט ארוך (ועוד בעמידה) עד שבסוף נכנסים לתא החללית רק כדי לקבל קצת נענועים ורעשי פיצוצים. לא שווה.
רכבת ההרים של הרוק, שאין בינה לבין רוק-אנד-רול דבר וחצי דבר, היתה להיט אמיתי ואותה עשינו פעמיים. מדובר ברכבת הרים הנודעת במבנה בחושך כמעט מוחלט, והייחוד הוא בשיגור המהיר ביותר. לא ברור איך הם עושים את זה אבל זה מרגיש כמו תאוצת חלל. מגניב. הפעם השניה, אעפס, עשתה לי כבר כאב ראש.
קסם הקולנוע הוא סרט נחמד ומצחיק לכל המשפחה ושווה בהחלט לא לוותר עליו, וזה גם נותן מנוחה מכל הרכבות והטיסות.
רכבת הסטודיו היא חביבה (זו לא רכבת הרים, אלא "סתם" רכבת), בייחוד סצינת השטפון במכרה, שמשולבת עם גשם, רעידת אדמה, שריפה ומה לא.
גולת הכותרת של היום היא מופע האופנועים והמכוניות באיצטדיון. מדובר בחבורה מיומנת להפליא של פעלולני רכיבה המבצעים מרדפים וחארקות לעילא ולעילא. זה מופע של כשעה ואין בו רגע דל. אמנם היו להם כמה תקלות טכניות אבל בסופו של יום, זה בהחלט כיף גדול.
מתקן הצנחנים של צעצוע של סיפור הוא מתקן עם תור ענקי וכיף מוגבל וקצר מאוד. ארבע פעמים למעלה ולמטה והופ, סיימנו.
רכבת ההרים של נמו, שוב אחת שמתרחשת בעיקר בחושך מלא (מה יש לכם בדיסני סטודיו מרכבות בחושך?), היתה בהחלט כיפית, כי הקרון מסתובב וחלק מהדרך אתה עושה הפוך או על הראש.
חוץ מזה היו עוד קצת מתקנים פה ושם ופגישות מקריות עם משפחת סופר-על ושאר דמויות דיסני, שהסבו לכולם נחת רוח והטביעו חיוך ילדותי על פני כל אחד.

אז מה ההמלצה שלנו?
אם אתם בדיסני בקיץ, תגיעו לפארק בשלוש וחצי אחר הצהרים. תתחילו עם המופע מכוניות ב4 (זה האחרון), ורק אחר כך תעברו למתקנים. הפארק מתפנה מכל הזאטוטים בשש וחצי-שבע ואז כל המתקנים הופכים לתור של 5 דקות במקום של 60 דקות. בקיץ (לפחות בחלק ממנו) פארק הסטודיו נסגר בתשע בערב במקום בשבע בערב, אז השעתיים האחרונות אפשר להספיק די הרבה בלי תורים ועניינים. כנ"ל לגבי הפארק הגדול יותר, הקלאסי, ושם יש זמן עד אחת עשרה בלילה.

וזהו. משם לשדה התעופה, תור לצ'ק אין, והביתה.
אנחנו כבר מתגעגעים לפריז, אז כנראה זה סימן שעוד נחזור...
אה-רוואוור, פריז!

סיכום עונג שבת

היום אין תמונות כי היתה שבת כהלכתה.
על הבגאטים שילמנו כבר אתמול והיום קיבלנו אותם טריים וחמים. את ארוחת הבוקר ערכנו בגני לוקסנבורג שאין כמוהם בכל פריז לרוגע ולאסתטיקה, במיוחד בשוליים המערביים של הגן, ליד פסל האיילים. שם שקט ופורח ויפה ונפלא.
המשכנו לכיכר סאן-מישל המפורסמת של הברון אוסמן, ראינו שוב עם מיליון תיירים את חזית כנסיית הנוטרדאם על האי, חצינו לגדה הצפונית וישבנו שעה על החול (!) במסגרת אירועי החוף שעריית פריז מעמידה לרשות הקהל הרחב בכל קיץ: חול אמיתי, כסאות נוח חינם ואוירה של הפנינג נהדר.
משם המשכנו לגן מקסים ומומלץ שהוא הקצה המערבי של האי המרכזי, תחת הגשר Port Neuf. זוהי פינת חמד של ממש ואנו ממליצים לערוך שם פיקניק לתפארת ממש על גדות המים (כדי להגיע צריך ללכת דרך המזח ולא דרך הגן).
משם המשכנו בטיול למיטיבי תרבות ולכת, יד ביד עם ספרו של יאיר גרבוז "פריז תל אביב", שבהחלט משקף את האוירה ומספק שפע של בדיחות ושעשוע.
בסופו של יום, חזרנו לדירה רק בשבע בערב, אחרי יום שלם של הליכות ואינספור פיקניקים ומשחקי בדמינגטון (דרך אגב, בגני לוקסנבורג יש צמד מגרשי טניס חינם, עליהם שיחקנו בדמינגטון עד שבא ז'נדרם ואמר לנו שטניס מותר אבל בדמינגטון אסור. וואלה יופי).
היתה שבת נהדרת וכדי שתבינו מה עשינו גם בלי תמונות, הנה מפה עיקרית (אבל בדרך גם קפצנו לפנתיאון ועוד כמה)


View paris 6-Aug-2011 in a larger map

יום שישי ביער: זאבים וכיפות אדומות

יום שישי הוקדש ברובו ליער בולון.
ביום שישי, את זה ידענו ממזמן, יש כאן שוק מקומי מתחת לבית. אין כמו לעשות קניות בוקר בשוק בו לא רק הירקות, אלא גם הסוחרים מאורגנים היטב לפי סוג ומין. בתחילת השוק ירקות ופירות ומוכרים צרפתים בלבד, למעלה משם הן המוכרים והן הירקות מתוצרת מזרחית או ערבית ועוד הלאה פירות ומוכרים סינים או קוראניים. כך יכול הקונה להחליט אם לקנות קילו עגבניות ביורו ועשרה אצל צ'אנג, עגבניות ביורו וחצי אצל חליל, או עגבניות בחמישה יורו אצל ז'ראר, שמגדל אותם בגינה פריזאית. הבדלי המחירים והמעמדות עצומים.
בכל מקרה ברור שיותר משהצרפתים אוהבים את האוכל שלהם, המוכרים אוהבים את הירקות שהם מוכרים, וכך כל פרי וירק מקבל עטיפה, חיבוק ויחס אישי, וכל זקנה מודדת את כל אפרסק ותפוח כאילו היו הם נכדיה האבודים, ומבט אוהב ורך מציף את עיניה. נשבע לכם שראינו לחלוחית של דמעת התרגשות בעיני קונה אלמוני למראה עגבניה שחורת פנים וורודת קליפה (יש כאלה, בשבעה יורו וחצי, למשקיענים). אנחנו קנינו אצל הערבים והרגשנו כמו בבית בגליל. בזול ולעניין.

 אחרי שכרגיל הצטיידנו בכל טוב הארץ (המקומית?) נסענו ברכבת למערבה של עיר ושם חיפשנו איפה לעזאזל משכירים אופניים. עוד לפני כן, בתחנת הרכבת, עברנו ליד כלב שקט ויפהפה והתלבטנו אם ללטף לו את הראש, כי היתה לו פרווה מדהימה ומטופחת, אבל בגלל שהוא היה ענק אמיתי, החלטנו לוותר. לא עברו שלושים שניות והכלב המתוק שלנו כמעט וטרף כלב בגודל כמעט זהה. הוא נעץ את שיניו בגרונו ולא שחרר דקות ארוכות. היתה זו מלחמת כלבים נוראית ומפחידה למדי ובעלי הכלבים היו בעל כורחם שותפים פעילים וקיבלו על הדרך נשיכות. כי את זאת יש לזכור: כלב גדול ומתוק יכול להפוך בן רגע לכלב מסוכן ולא מתוק בכלל. אז עוד לא הגענו ליער, וכבר ראינו זאב אמיתי טורף בפעולה. אמרנו, אם כך בתחנת הרכבת, מה יהיה ביער עצמו?

בכל זאת עלינו לרכבת והגענו ליער בולון שנתן לנו דווקא שלווה וארנבות מקפצות. הזאבים נשארו בתחנת הרכבת.
אז למה רצינו לשכור אופניים ולא לשכור את אופני העיר הזולות והזמינות? כי זאת יש לדעת על אופני העיר המפורסמות של פריז, שצריך להחזיר אותן לתחנת עגינה בתוך 30 דקות, וכי הן אינן מתאימות לילדים. אז עד שחיפשנו ומצאנו את האופניים שרצינו, נעשינו רעבים וערכנו פריסה כהלכתה על גדות אגם שקט וקסום.

שבענו והוצאנו את מחבטי הבדמינגטון (תרגום: כדור נוצה), וערכנו טורניר בחיק הטבע ותחת אלוני הענק. משחק נפלא וגם המחבטים לא שוקלים כמעט כלום אז אין בעיה לקחת אותם איתנו כל היום על הגב. הכדור עצמו שוקל נוצה...

משם מצאנו את היכל משכירי האופניים (על אי התנועה מול Jardin de acclimassion), ושם זוג מוכרים שלא מדבר מילה אנגלית אבל יודע לספור כסף. לקחנו ארבע זוגות ויצאנו לרכיבה נהדרת בין העצים ומסביב לאגם. חזרנו סמוקי פנים ומרוצים, ובדרך ראינו ברבורים, וארנבים שקפצו לנו בין העצים לפני הגלגלים. היער הוא תחנה מאוד מומלצת שנשמח מאוד לחזור אליה.

משם ירדנו חזרה לעיר, לרחוב המפורסם בשני מוצרי צריכה עקריים: חנויות מעצבים ופלאפלים, הלא הוא רחוב Rosier. שוטטנו ברובע והגענו שוב למרכז פומפידו, שם המזרקה המפורסמת סוף סוף עבדה, והיה שמח וכרגיל הופעות רחוב לרוב, ציירים נודניקים ושאר ירקות.

חזרנו לבשל את הקניות  לפני שבת ושניה אחרי שנכנסו פנימה פרץ מבול מהסרטים. הבנות ערכו סיבוב קניות אחרון ב Palac de I'tali  שממש צמוד אלינו "לבית" וכך יכלנו להכניס את השבת מרוצים ועייפים. ממש לפני שבת שמש אחרונה חזרה לזרוח ומראה הקשת מהחלון הזכיר לנו כמה פריז יפה.

שבת שלום.

אוניות ושיגועים

היום, כרגיל, החל ללא תכנית, למעט מעבר דירה (מהדירה המומלצת בה שהינו בצפון העיר, ברובע העשירי, לדירה של תומס ידידינו, הנמצאת בדרומה של עיר, ברובע ה 13). זה לקח קצת זמן. אבל בסוף התארגנו ויצאנו לדרך.

ירדנו בכיכר הבסטיליה וניסנו לחקות את הזוית המדויקת בה נמצא המלאך המוזהב שבראש העמוד הענקי.

משם, ובהמלצת דני קרמן, הדרמנו לפארק קטן ונחמד שאינו אלא מסילת רכבת ישנה שהוסבה לגן נעים צר וארוך, ובקו ישר. שם אכלנו צהרים בחיק הטבע העירוני והיינו נשארים עוד אלא שהתחיל גשם לטפטף ולהציק קצת. אז החלטנו ללכת לכוון הרובע השלישי, המארה. לפני שיצאנו מהפארק הילדים גילו שאפשר להתגלצ' על המעקה והשמחה היתה רבה. סוג של לונה פאר לעניים.

הבנות עצרו בחנויות הבוטיקים ואנו הבנים נהננו מכיכר ויקטור הוגו המקסימה שמומלצת מאוד.

כשהגשם חזר והציק החלטנו לשנות תוכניות ולנסוע למוזיאון, כדי קצת להתייבש (תרתי משמע), אז קפצנו למטרו ויצאנו בתחנת Trocadero, שנמצאת בדיוק ממול האייפל. 

נכנסנו למוזיאון הימייה הלאומי של הצי הצרפתי. נחמד. מליון דגמי סירות ואונייות מימי קדם ועד עתה, ועוד מכשירים כאלה ואחרים, תותחים וכרכובי ספינות. היה נחמד אבל לא נפלנו מהכיסא. הכי נחמדה היתה חליפת האמודאים שנראתה כאילו יצאה ישר מהספר של ז'ול וורן.

כשיצאנו, הגשם חלף עבר לו, והניצנים נראו בארץ. האייפל מעולם לא נראה יפה ורומנטי יותר, וכולם מצטלמים ללא הרף בעיקר כאשר הם מנסים להחזיק את האייפל, להרים אותו, להדקר ממנו, ועוד ועוד. איתמר הצליח להתלות עליו, הנה כך:

ואנחנו הרגשנו את הרומנטיקה המפורסמת של פריז באויר

נעשה כבר מאוחר, עברנו צפונה לאיזור החנויות ובתי הכולבו העצומים Printampes וגלרי לה-פאייט. שם, בקומה השביעית והאחרונה של הכולבו, יש נוף נהדר של כל פריז, וגם אם בתוך החנות הכל יקר, האויר עדיין בחינם.

אחר כך אני והבנים חזרנו הביתה להכין ארוחת ערב ולשחק ב Wii, והבנות נשארו עם הארנק זמין ביד עד שסגרו את כל החנויות האחרונות. קוראים לזה חלוקת עבודה צודקת ומפנקת. בדרך היה נחמד, ואפילו סתם כך במטרו.

 כשחזרנו עייפים רצוצים ומחייכים, הילדים צילמו את האייפל המנצנץ מהחלון של הדירה.

פומפידו וחיות אחרות

עלהבוקר יצאנו מהבית. כרגיל, נדחסנו לתוך המעלית שלא יכולה להיות צפופה יותר. מעלית של פעם עם דלת הזזה כפולה לבטחון (אנחנו בקומה 8), רעשנית וחרקנית. אין ספק שאת המעליות כאן בנו בתקן צרפתי של משפחה עם זוג הורים, ילד ובאגט. לא יותר. 

משם המשכנו חיש לסקרה-קר ורובע המונמרט שנמצאים ממש לא רחוק (אנחנו ברובע ה10, מרחק של כקילומטר בלבד משם). נסענו באוטובוס הלא נכון אבל למי אכפת. בוקר, פריז. היה קצת גשם, אבל זה נעלם עוד לפני שירדנו מהאוטובוס והרבה לפני שהתחלנו לטפס במעלה 260 המדרגות של כנסיית הלב הקדוש, שלא השתנתה בשלוש שנים האחרונות ומאידך, היא עדיין נהדרת ומרשימה מכל זוית. 

במונטמרט תמיד נחמד להסתובב. מיליון ציירים-בשקל מנסים לשכנע אותך שהם הפיקאסו הבא ושאתה יכול להיות המונה-ליזה אם רק תתן להם 50 יורו ורבע שעה. קיצ'י ומשמח.

בתחתית הגבעה יש רחוב עם אוירה נעימה של קניות ושוק

אז אם אתם פעם רוצים להרגיש לשעה קצת פריז פשוטה ואמיתית אפשר לעשות מסלולון נחמד בין שתי תחנות מטרו: לרדת ב ?Blanche, לעלות דרך רחוב lepic, דרך Abbesses ולחזור למטרו של Anvers. אנחנו עשינו את המסלול היותר גדול וארוך, אבל היה נחמד.

שם ראינו גם את הכנסייה הבאמת מרהיבה הזו: (היא נראית כעשויה מעץ ומצופה עגולי קרמיקה. משהו. גם מבפנים). 

משם ירדנו לדרומה של העיר, לדירה של תומס, שמחר אנו עוברים אליה. עם תומס ושני בניו אכלנו צהרים עצלנית, קשקשנו ווידאנו שאכן מחר הוא יוצא לחופשה ומשאיר לנו את הדירה עד ליום ראשון... 

משם, שבעים ומנומנמים, עלינו למרכז פומפידו, שאיכשהו מצליח תמיד להשאר רענן וחדשני. היה פשוט תענוג. יאמר לזכות הילדים שלנו שהם אוהבים אומנות, או לפחות לא נרתעים ממנה, ואין דבר יותר כיף מאשר להראות לילדים שלך מאטיס או פיקאסו או ברנקוזי ולשמוע מה הם אוהבים, ולמה ולראות אותם מתבוננים, לומדים ומחכימים. גילינו גם מערה קסומה בשחור לבן:

בקומה העליונה יש תערוכה נפלאה על ההשפעות ההדדיות שבין צרפת והודו ושם ראינו עבודות קסומות, כמו זאת:

באותה התערוכה ראינו גם שומרת מוזיאון צרפתיה, זעפנית ונשכנית שכל פעם שמישהו צייץ, היא עשתה קולות של ממטרה ("שששש, פס, פס, פס, פס), מה שהצחיק אותנו והגביר את קצב ההמטרה. 

למירב האושר ליד פומפידו גילינו פתח אוורור של הרכבת התחתית, ושם זה עזר לחלק מאיתנו לעשות פן

לאור הדרישה מהאגף היפה במשפחה, אז לפני ואחרי שוטטנו עוד בחנויות עד שנפלנו שדודים מעייפות ובערב עשינו, בדיוק כמו שהבטחנו, ארוחת ערב משפחתית על גדות התעלה, עד אור אחרון (בערך ב 22:00 מתחיל החושך), אבל לא צילמנו, אז תאלצו להאמין לנו.

 ולסיום, זה צילום של תמונת ארוחת הערב של אתמול: כמו שהצרפתים וגם אנחנו אוהבים: במרפסת, עם יין, ירקות וגבינות טובות (30% ומעלה בלבד). סאלוט.

קניות או לא להיות

כאמור, אנחנו ספונטניים, שזה מילה יפה ומתוחכמת לתיאור העובדה הפשוטה: אנחנו לא מי יודע מה מאורגנים.

זה בא לידי ביטוי בכך שלא ממש הספקנו להכין תכנית להיום ולכן החלטנו לרדת ללובר ולנדוד משם. הצטלמנו בשער הארמון, רק כדי לגלות את מה שכבר ידענו - שביום שלישי הלובר (כמו גם רוב המוזיאונים של פריז) סגור.
לא אכזבה נוראית.

החלטנו לאכול ארוחת בוקר ב Jardin du royal שנמצאים רק שני מטר משם. אין מקום בו שורה שלווה שכזו בבוקר יום רגיל. הגנים מוקפים בניינים וכך לא נשמע ציוץ מכונית אחת אלא שקט גמור ורוגע נהדר של אי ירוק בעיר. אכלנו בגאטים עם טונה חמאה ומעט ריבה והיה נהדר. "בחיים האמיתיים" שלנו אנחנו לא אוכלים בכלל קמח וסוכר, אבל בעיר האורות, איכשהו בקמח שבבגט מרגיש יותר בריא ממה שהוא באמת (ודרך אגב, זה גם נכון. שיטות ההכנה המסורתיות של הלחם הצרפתי כוללים התפחה ארוכה שמנטרלת את רוב הרעלנים שבקמח ואת רוב הגלוטן. אבל זהו, מכאן ואילך לא נדוש עוד בזוטות שכאלה).

משם הלכנו מאתיים מטר לאחד הפסאג'ים המקסימים בפריז. פסאג' זה קניון של לפני מאה שנה, בסטייל שלא יהיה שוב גם לא בעוד מאה שנה. הצרפתים מתעוררים מאוחר ולאט ואף חנות לא מפהקת לפני 11 בבוקר. רובם מתעוררות רק ב11 וחצי אז אם נפשכם חשקה בקניות בוקר, תשכחו מזה. אפילו הסופר השכונתי פוקח עין רק ב9 בבוקר. רק אופי הבגאטים מתחילים מוקדם (7, גם כן מוקדם).
הפסאג' מקורה זכוכית, מחופה פסיפס, ונושם יוקרה (לז'אן פול גוטייה חנות עצומה שם. בגרושים בחיי, רק 6529 יורו למעיל. סוף עונה. גבר, פנק את עצמך).

משם התגלגלנו דרך החלק הצפוני של המארה ורחוב Montorgueil שיש בו אוירת שוק מקסימה (וגם לפעמים יש שוק, אבל לא היום), וחנויות שעושות אותך רעב אפילו אם סיימת לאכול לפני חמש דקות. קשה.

בגן הציבורי שצמוד לקפלה Saint Eustache (נחמדה ויפה אבל יש נחמדות ויפות ממנה בפריז) הילדים טיפסו על פסל ראש אדם שהסב להם משום מה הנאה רבה,

כשהעניין הזה מוצה, נמלטנו מהחום (היה 30.2 מעלות, לא שאנחנו מודדים אבל שלטי הניאון של בתי המרקחת כן מודדים), וירדנו לקניון התת קרקעי הצמוד והעצום Forum.
שם גילינו את ההבדל העצום בין הטיול הזה שלנו בפריז לטיול מלפני שלוש שנים.
אז היינו זוג הורים עם שלושה ילדים.
היום אנחנו שתי נשים ושלושה בנים.
ההבדל ברור ברגע שמגיעים לקניון, ודאי וודאי בקניון רחב ידיים ועצום מימדים ומותגים כמו הפורום. החנויות הן אבן שואבת ופריז ללא חנויות היא כמו המטרו בלי הקרונות. העניין הוא שבגיל מסוים (וזה קורה לבנות תמיד לפני הבנים), החנויות הופכות לפריז האמיתית, שמסביב תקועים כמה בניינים ישנים כדי לתת אוירה וחשק לבזבז משהו.
האמת, גם אני קצת כזה.
אחר כך נעשינו רעבים ואכלנו בגינה הקטנה והפופולרית  Parc de la Tour Saint-Jacques. הבנים השתובבו בדשא והבנות השתובבו בזארה ומנגו שמעבר לכביש.

אז כדי לא לתת לאוירה להתקלקל גם הבנים רצו משהו, והחלטנו שאם כבר קניות, אז משהו שגם יזיז אותנו אז עצרנו בחנות האולטימטיבית לצרכי ספורט Decathlon (חברים, מי שלא יודע דקטלון הוא קרב-רב וזהו מקצוע באתלטיקה קלה), שנמצאת בכיכר מדליין. שם הצטיידנו בזוג מחבטי בדמינגטון (כדור נוצה) ועכשיו נוכל לתבל את הפסקות הקפה בפארקים עם משחקוני כדור נוצה!
עכשיו הפסקת ערב ונראה מה יהיה אחר כך.

אחר הצהרים של תעלות

אנחנו ממוקמים ברובע העשירי, מרחק הליכה קצר מסופה של תעלת לה-וילט ומתחילתה של תעלת סנט מרטין. כאן. אז כדי לסגור את היום הראשון ירדנו לצעוד צעדת ערב נינוחה על גדות התעלה, ואכן, מראה משובב נפש.
על כל גדות התעלה פזורים מאות פריזאים, בזוגות או בקבוצות של 3-5 צעירים (בדרך כלל), ישובים על שמיכה דקה ממש על שפת המים, ובתווך פרושים שלושה בקבוקי יין פתוחים (שניים כבבר ריקים), באגט, אולר, גבינה, נקניק וקופסה עם סלט. לפעמים גם בירה ולפעמים לא, אבל תמיד יין ובדרך כלל גם סיגריה.

דומה שהצרפתים מנצלים את ימי הקיץ כדי לחגוג עם השיק המקומי. אלגנטי, צנוע, ונראה טעים וחי.

אנחנו פשוט הצטלמנו פה ושם, והחלטנו שמחר נאכל את ארוחת הערב כמו כל החבר'ה. על המים. עם באגט, יין וכל הגשפט. עד אז הילדים קפצו מצד לצד ועשו שמיח.

המבוגרים הרגישו את הרומנטיקה של פריז והילדים טיפסו על הגשר כדי להנות מהטיפוס וכדי לצלם את המבוגרים...

משפחת שלו שוב קורעת את פריז

עברו רק שלוש שנים, ופייר, התגעגענו. ותודו שגם אתם התגעגעתם לבלוג שלנו!!!

האמת, עד אתמול בשעה שלוש, לא היו לנו שום תוכניות להגיע לפריז הקיץ. בקיץ שעבר קרענו את צפון איטליה ואת האלפים הצרפתיים והיה נפלא ומרענן, אבל הקיץ הנוכחי לא היה בתקציב, לא בתכנון, ולא מעשי. אבל באגדות, כמו באגדות, הכל יכול לקרות. אצלנו אין אמנם אביר ואין סוס לבן (אהממ מישהו קרא לי סוס?) אבל יש ספונטניות, תושיה ויוזמה.
הכל החל כשהנסיכה קיבלה אתמול באחת בצהרים מייל בדוור ישיר על טיסות לפריז ב 190 יורו בלבד, מחר (כלומר היום). מיד החלו הגלגלים לנוע והתכניות להירקם. איפה נישן, והאם זה אפשרי מבחינת עבודה, ומה פה ומה שם.
To make a long story short:
עד שהחלטנו ופה ושם - בשש בערב קיבלנו אישור על כרטוס הכרטיסים, בשבע נסענו להביא את הילדים מסבא וסבתא (שם הם היו ביום כיף שבוטל לאור המצב), בעשר בערב התחלנו לארוז ובחמש בבוקר יצאנו לשדה. אנחנו עכשיו על המטוס.

אוקיי. בשורה התחתונה, תומאס, זה ששכרנו ממנו את הדירה הנהדרת הזו לפני שלושה קייצים, יוצא לחופשה רק ביום חמישי, אז חיש קל מצאנו דירה חביבה וזולה להפליא (100 יורו ללילה לכולנו, כולל מצעים והכל). מי שמחפש דירות אני ממליץ על homeliday שכבר שכרנו דרך האתר הזה דירות בכל רחבי אירופה (צרפת, איטליה, ספרד), ותמיד הוא נח לחיפוש ויעיל להפליא. ביום חמישי נעבור לדירה של תומאס עד יום ראשון ובלילה נמריא חזרה. זה יוצא שמונה ימים בול בארץ הבאגטים והיין, המוזיאונים והשיק. שווה.
פארי, אה, פארי,
אז מה בתכנית הפעם? אז זהו, שאין תכנית. ממש אין לנו שום תוכניות. מתי יכולנו להספיק לתכנן אותן? בפעם הקודמת ידענו מה ומי ומתי דיסני ומתי עמק הלואר אבל עכשיו אנחנו ספונטניים עד הסוף. אולי פשוט נשכור אופניים ונשוטט בעיר?
יש למישהו המלצות?
בינתיים ירדנו מהמטוס ברוב טכס:


ואז הגענו לדירה, שלא אכזבה!
והרי תמונות ראשונות:

עכשיו נלך לסופר לקצת קניות ירקות, ביצים ובאגטים, ונצא לחרוש קצת את העיר ברגל, לבדוק שלא הזיזו לנו כאן כלום מהפעם שעברה....